לאט ובזהירות כשלהרגיש זה מסוכן: פחד מקריסה בטיפול

מאמר רביעי בסדרה: פירמידת הצרכים במבט אינטגרטיבי חווייתי

יש רגעים בטיפול שבהם משהו מתקרב, ואז נעצר.

דווקא כשנדמה שנוגעים בליבה, מופיעה התרחקות, בלבול, עייפות, או תחושה עמומה של סכנה. לעיתים זה מתפרש כהימנעות, התנגדות, או חוסר מוכנות. אך מניסיון קליני מצטבר, לא פעם זהו סימן למשהו אחר לגמרי: פחד עמוק מקריסה.

ויניקוט כינה זאת "Fear of Breakdown" : פחד שאינו מתייחס לאירוע עתידי, אלא לזיכרון נפשי גופני של קריסה שכבר התרחשה, בשלב מוקדם מדי, ללא עדות וללא החזקה.

פחד מקריסה: לפחד להרגיש

ויניקוט הציע שהפחד מקריסה אינו פחד מפני התמוטטות עתידית, אלא מפני חוויה ראשונית שלא יכלה להיחוות בזמן אמת. חוויה שבה לא היה מי שיחזיק, יווסת, או ייתן משמעות.

בהקשר זה, הקריסה אינה דרמטית או גלויה בהכרח. לעיתים היא מתבטאת דווקא בהיעדר: בהיעדר תגובה, בהיעדר מגע רגשי, בהיעדר מישהו שנשאר.

כאשר חוויה כזו אינה מקבלת עיבוד, היא נרשמת בגוף ובמערכת העצבים כמצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

כך, כל התקרבות לחומר רגשי משמעותי עלולה לעורר אזעקה פנימית. לא כי האדם חלש, אלא כי המערכת למדה שלהרגיש זה מסוכן.

ביטחון רגשי כצורך בסיסי בתהליך טיפולי

בפירמידת הצרכים, הביטחון מופיע כשכבה מוקדמת. אך בטיפול, משמעותו עמוקה ומורכבת יותר מאשר היעדר סכנה חיצונית.

ביטחון רגשי הוא חוויה מצטברת של:

קשר שאינו מתפרק מול קושי קצב שמכבד גבולות פנימיים נוכחות שאינה דוחקת ואינה נעלמת

המחקר העכשווי בטראומה ובהתקשרות מדגיש: ללא תחושת ביטחון מספקת, המערכת העצבית תישאר במצב הגנתי. במצב כזה, ניסיונות "להעמיק" עלולים להפעיל מחדש את אותה קריסה מוקדמת, הפעם בתוך הטיפול.

למה פירוק מוקדם עלול להזיק

בשיח הטיפולי קיימת לעיתים אידאליזציה של פירוק, חשיפה, או קתרזיס. אך עבור אנשים עם היסטוריה של חוסר החזקה מוקדמת, פירוק ללא תשתית של ביטחון עלול להיחוות כהישנות של הפגיעה.

במקום תנועה קדימה, מתרחשת נסיגה. במקום חיבור, ניתוק.

הגישה האינטגרטיבית מדגישה: היכולת להתפרק היא תוצאה של ביטחון, לא תנאי לו.

הקשר הטיפולי כהחזקה מתקנת

ויניקוט דיבר על holding environment, סביבה מחזיקה שמאפשרת לחוויה להופיע מבלי להציף.

בהקשר העכשווי, ניתן להבין החזקה זו כצירוף של:

נוכחות גופנית רגשית של המטפלת ויסות משותף קשב למה שמתרחש בין המילים,

כאשר הקשר מצליח לשאת גם רגעים של בלבול, שתיקה, או נסיגה, נבנית לאט האפשרות לפגוש את מה שפעם היה בלתי נסבל.

פחד מקריסה כסימן, לא כמכשול

בטיפול אינטגרטיבי, פחד מקריסה אינו נתפס כבעיה שיש להתגבר עליה, אלא כסימן עדין:

משהו כאן קרוב מדי, מהיר מדי, או חסר עדיין מספיק החזקה.

כאשר מקשיבים לפחד הזה, במקום להיאבק בו, מתאפשר תהליך עמוק ומדויק יותר. כזה שמכבד את חכמת ההישרדות של הנפש.

לסיום: אולי כדאי לנסות להישאר לפני שמתפרקים..

יש רגעים שבהם הדבר המרפא ביותר אינו להמשיך פנימה, אלא דווקא להישאר.

להישאר עם מה שיש. להישאר בקשר. להישאר בגוף.

לעיתים, זו בדיוק החוויה שלא הייתה אפשרית אז, והופכת כעת, בעדינות, לאפשרית.

במאמר הבא בסדרה אעסוק בצורך בשייכות וקשר, ובאופן שבו חוויה של להיות מורגש בתוך קשר מאפשרת תנועה רגשית עמוקה ומווסתת.