All Posts

מכירה את הרגע הזה שמשהו קטן קורה, ופתאום הכל מתהפך? מילה אחת, מבט, שתיקה, ואנחנו כבר לא אנחנו. כועסים, מוצפים, נסגרים, מתנתקים או מגיבים בעוצמה שמפתיעה גם אותנו. ואז מגיעה הביקורת העצמית: למה אני מגזימה? למה אני לא מצליחה להירגע? למה זה קורה לי שוב? ד״ר דניאל סיגל, פסיכיאטר קליני ופרופסור בבית הספר לרפואה של UCLA, מציע דרך פשוטה, גופנית וברורה להבין מה קורה לנו ברגעים האלו. זהו מודל שלא דורש ידע מוקדם או מושגים מורכבים, אלא רק דבר אחד שיש לכולנו תמיד איתנו: כף יד. המוח שלך נמ

על מערכת העצבים ותגובות הישרדות יש רגעים שבהם אנחנו מגיבים בעוצמה שמפתיעה גם אותנו. אנחנו כועסים מהר מדי, נבהלים בלי להבין למה, או מרגישים איך משהו בפנים פשוט נסגר. לפעמים אנחנו רוצים להיות בקשר, להסביר, להישאר, אבל הגוף עושה משהו אחר. ואז מגיעה המחשבה השקטה, המוכרת: מה לא בסדר איתי? אבל ברוב המקרים, אין כאן שום דבר לא בסדר. יש כאן גוף שעושה את מה שהוא למד לעשות כדי לשמור עליך. הגוף לא מחפש אמת, הוא מחפש ביטחון מערכת העצבים שלנו לא פועלת לפי היגיון, מוסר או כוונות טובות. היא

מבט סומטי על זיכרון, ויסות וריפוי בשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההבנה שטראומה אינה רק סיפור שאירע בעבר, אלא חוויה חיה הממשיכה להתקיים בגוף ובהווה. אחת התרומות המרכזיות להבנה זו מגיעה מעבודתו של בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk), אשר הראה כיצד חוויות מציפות, מאיימות או מתמשכות נצרבות במערכות הפיזיולוגיות של הגוף לא פחות מאשר בזיכרון המודע. הגוף זוכר גם כאשר התודעה מבקשת להמשיך הלאה. הוא זוכר דרך מתח, דרך דריכות, דרך עייפות, דרך סימפטומים שאין להם תמיד הסבר רפואי ברור. הזיכר

מאמר רביעי בסדרה: פירמידת הצרכים במבט אינטגרטיבי חווייתי יש רגעים בטיפול שבהם משהו מתקרב, ואז נעצר. דווקא כשנדמה שנוגעים בליבה, מופיעה התרחקות, בלבול, עייפות, או תחושה עמומה של סכנה. לעיתים זה מתפרש כהימנעות, התנגדות, או חוסר מוכנות. אך מניסיון קליני מצטבר, לא פעם זהו סימן למשהו אחר לגמרי: פחד עמוק מקריסה. ויניקוט כינה זאת "Fear of Breakdown" : פחד שאינו מתייחס לאירוע עתידי, אלא לזיכרון נפשי גופני של קריסה שכבר התרחשה, בשלב מוקדם מדי, ללא עדות וללא החזקה. פחד מקריסה: לפחד להר

מאמר שלישי בסדרה: פירמידת הצרכים במבט אינטגרטיבי חווייתי יש מצבים שבהם אדם אינו מבקש פתרון, תובנה או שינוי. הוא מבקש דבר פשוט ועמוק בהרבה: לא להיות לבד עם מה שהוא חווה. כשהגוף מזהה: יש כאן עוד מישהו איתי בקליניקה, שייכות אינה מופיעה כהצהרה רגשית גדולה. לעיתים היא שקטה מאוד: נשימה שמתרחבת מעט, כתפיים שיורדות, מבט שנשאר עוד רגע. רגעים שבהם משהו בגוף מזהה: יש כאן עוד מישהו איתי. שייכות כמצב גופני עיצבי מתוך מבט אינטגרטיבי, שייכות איננה רק חוויה רגשית או חברתית. היא מצב גופני עיצ

מאמר שני בסדרה: פירמידת הצרכים במבט אינטגרטיבי חווייתי יש רגע שחוזר על עצמו בתחילת טיפול. המטופלת יושבת מולי, מספרת משהו חשוב, ואז פתאום נעצרת. "סליחה", היא אומרת, "אני יודעת שאני אמורה לסמוך עליך, אבל זה פשוט קשה לי." ואני מסתכלת עליה בעדינות ואומרת: "אני מבינה, הכל בסדר, זה בדיוק המקום שבו את נמצאת, ואין שום דבר שצריך להיות אחרת. למעשה, חוסר האמון שלך הוא בדיוק מה שהביא אותך עד הלום." הגוף ששומר אותך כשאנחנו גדלים עם קשרים שנשברו הורה שלא היה שם כשהכי היה צריך, מישהו שפגע ו

לעיתים אנשים מגיעים אליי לטיפול עם רצון ברור להבין: מה הבעיה שלהם ואיך אפשר לפתור אותה. בקליניקה אני פוגשת שוב ושוב רגע אחר, שקט יותר, שקודם לשאלה הזו. רגע שבו משהו מבקש שיראו אותו, לא שיפרשו אותו. מתוך שנים של עבודה אינטגרטיבית גוף, נפש וקשר, הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שלא כל קושי מבקש פתרון, אלא קודם כל הכרה בצורך שמתקיים בתוכנו בכאן ועכשיו. ולפעמים, השאלה העמוקה יותר היא אחרת לגמרי: איזה צורך מבקש עכשיו מענה? כאן נכנסת התיאוריה של אברהם מאסלו*, שהציע כי ההתנהגות האנושית מונעת