למה אני מגיבה ככה? מה קורה במערכת שלנו כשהגוף מנסה לשמור עלינו

על מערכת העצבים ותגובות הישרדות

יש רגעים שבהם אנחנו מגיבים בעוצמה שמפתיעה גם אותנו. אנחנו כועסים מהר מדי, נבהלים בלי להבין למה, או מרגישים איך משהו בפנים פשוט נסגר. לפעמים אנחנו רוצים להיות בקשר, להסביר, להישאר, אבל הגוף עושה משהו אחר.

ואז מגיעה המחשבה השקטה, המוכרת: מה לא בסדר איתי?

אבל ברוב המקרים, אין כאן שום דבר לא בסדר. יש כאן גוף שעושה את מה שהוא למד לעשות כדי לשמור עליך.

הגוף לא מחפש אמת, הוא מחפש ביטחון

מערכת העצבים שלנו לא פועלת לפי היגיון, מוסר או כוונות טובות. היא לא שואלת אם התגובה "מוגזמת", אם האדם שמולך באמת מסוכן, או אם זה כבר עבר.

היא שואלת שאלה אחת בלבד, עתיקה מאוד: האם בטוח לי עכשיו?

וכל מה שאנחנו חווים ברגעי הצפה, דריכות או ניתוק הוא ניסיון של הגוף לענות על השאלה הזו.

המוח לא נבנה כדי שנהיה רגועים

המוח האנושי לא נבנה בבת אחת. הוא התפתח בשכבות, לאורך מיליוני שנים.

החלקים העתיקים ביותר שלו נוצרו הרבה לפני שפה, מחשבה או מודעות עצמית. הם נוצרו כדי לשרוד. זהו האזור שמכונה לעיתים המוח הזוחלי, והוא אחראי על נשימה, דופק, עוררות ותגובות אוטומטיות לסכנה.

הוא לא מתלבט. הוא פועל.

מעל המוח הזוחלי התפתחה המערכת הלימבית, ובתוכה האמיגדלה. האמיגדלה היא לא מרכז רגשי "רגיש", אלא מערכת אזעקה.

היא סורקת כל הזמן את הסביבה והקשר: טון קול, מבט, תנועה, שינוי קטן באווירה, וגם זיכרונות מהעבר.

אם משהו מרגיש דומה למה שהיה מסוכן פעם, היא מפעילה אזעקה. היא לא בודקת תאריכים. היא לא מבדילה בין אז לעכשיו.

המטרה שלה אחת: למנוע פגיעה.

למה כשקשה אנחנו לא מצליחים לחשוב בהגיון

החלק הצעיר ביותר במוח הוא הקורטקס הפרה פרונטלי. זה האזור שמאפשר לנו לחשוב, לווסת רגשות, להבין מורכבות, לבחור תגובה ולא רק להגיב.

אבל יש לו תנאי אחד ברור: הוא עובד היטב רק כשהמערכת מרגישה בטוחה.

כשאין תחושת ביטחון, המוח פשוט חוזר לשכבות הקדומות. לא כי אנחנו חלשים, אלא כי כך המערכת בנויה: קודם שורדים, אחר כך חושבים.

לראות את זה בידיים

כדי להמחיש את זה בפשטות, דן סיגל הציע את מודל היד של המוח.

פרק כף היד מייצג את גזע המוח. האגודל מייצג את האמיגדלה. האצבעות מייצגות את הקורטקס הפרה פרונטלי.

כשהאצבעות מכסות את האגודל, יש ויסות. אפשר לחשוב, להרגיש ולהיות בקשר, גם אם קשה.

זה לא אומר שאין כאב או קונפליקט. זה אומר שיש מספיק ביטחון כדי להישאר נוכחים.

אבל כשמשהו נתפס כמאיים, האצבעות נפתחות והאגודל נחשף. האמיגדלה נכנסת לפעולה, והמערכת עוברת למצב הישרדות.

זה לא רגע של כישלון. זה רגע של הגנה.

להילחם, לברוח או לקפוא

במצב הזה יכולות להופיע שלוש תגובות בסיסיות.

אצל חלק מהאנשים, האנרגיה עולה החוצה. כעס, ויכוחים, דחף להילחם או לשלוט. בגוף זה מורגש כמתח, חום, דופק מהיר. זו לא תוקפנות "בעייתית", אלא תגובה שאומרת: משהו מאיים עליי, ואני חייב להגן על עצמי.

אצל אחרים התגובה היא בריחה. חרדה, חוסר שקט, צורך להתרחק, לדחות, לא להיות כאן. הגוף אומר: אם אתרחק, אולי אהיה בטוח.

ואצל אחרים מופיע קיפאון. האנרגיה נעלמת, יש עייפות, ניתוק, ריק. זו לא עצלות. זו אסטרטגיה עתיקה: אם לא אזוז, אולי זה יעבור.

כשקשר עצמו הופך לאסטרטגיית הישרדות

אבל זו לא כל התמונה. במיוחד בתוך קשרים, לא תמיד אפשר להילחם או לברוח.

המחקר בשנים האחרונות הרחיב את ההבנה שלנו על תגובות הישרדות. מעבר למלחמה, בריחה וקיפאון, יש שתי תגובות נוספות שמופיעות במיוחד בהקשרים של קשר:

:Tend and Befriend (טיפוח וחברות)  תגובה זו התגלתה במחקרים שבדקו איך נשים מגיבות ללחץ. החוקרת שלי טיילור גילתה שבמצבי איום, חלק מהאנשים (במיוחד נשים) לא בורחים ולא נלחמים, אלא מתקרבים. הם דואגים, מרגיעים, מחזיקים אחרים, יוצרים קשרים. זו אסטרטגיה עתיקה: בקבוצה יש יותר ביטחון. : Fawn (פיוס)  תגובת הפיוס מתרחשת כאשר אדם לומד שהדרך לשרוד היא להיות "טוב", להרצות, להתאים את עצמו. הוא מוותר על הצרכים שלו, מנחש מה האחר רוצה, מנסה למנוע קונפליקט בכל מחיר. זו לא חולשה או "קשיי גבולות" בלבד. זו תגובת הישרדות שנלמדה בסביבות שבהן להתנגד, לומר "לא", או להיות עצמך היה מסוכן.

שתי התגובות האלה אומרות את אותו דבר: אם אהיה בקשר, אם אהיה נחמדה, אם אדאג לאחרים, אולי אהיה בטוחה יותר.

גם אלו תגובות הישרדות. גם כאן האגודל כבר לא מכוסה לגמרי. ההבדל הוא רק בדרך שבה הגוף מנסה להגן.

למה "פשוט תירגעי" לא עובד

כי אי אפשר לשכנע אמיגדלה. היא לא מבינה מילים.

היא מבינה קצב, טון, מבט, נוכחות, וחוויה חוזרת של מישהו שנשאר.

איפה הטיפול נכנס לתמונה

טיפול לא נועד לבטל תגובות הישרדות. הוא לא מנסה לקחת מהגוף את הדרכים שלמד כדי לשרוד.

הוא נועד להרחיב את האפשרויות.

דרך קשר עקבי, קצב מותאם ונוכחות שלא נבהלת, האמיגדלה נרגעת, הקורטקס חוזר להיות נגיש, והאגודל יכול, לאט לאט, לחזור פנימה.

לאט זה לא כישלון

השינוי לא קורה בבת אחת. הוא קורה בקצב של הגוף.

ואם הגוף שלך עדיין מגיב, זה לא אומר שהוא "תקוע". זה אומר שהוא עדיין שומר.

אם זיהית את עצמך באחת מהתגובות האלו, או בכמה מהן, זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתך.

זה אומר שהגוף שלך למד לשרוד.

ועכשיו, אולי בתוך תהליך טיפולי ובניית קשר, אפשר גם ללמוד דרך אחרת להיות.