למה אני נסגרת דווקא כשאני רוצה להתקרב ? מבט על ההגנות שלנו.

לפעמים אנחנו פוגשות את עצמנו דווקא דרך המקומות שבהם הכי קשה לנו.

קשה להיפתח. קשה לבקש. קשה להישען. קשה להרפות. קשה להרגיש עד הסוף. ולפעמים, דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי רוצות קרבה, משהו בתוכנו נסגר.

ברגעים כאלה קל לחשוב שמשהו בנו לא בסדר. שאנחנו רגישות מדי, סגורות מדי, דרוכות מדי, או מורכבות מדי.

אבל הרבה פעמים, מה שנראה כמו קושי הוא בעצם הגנה.

וההגנות שלנו, גם כשהן כבר מכאיבות לנו היום, לא נולדו כדי להזיק לנו. בדרך כלל הן נולדו כדי לשמור על משהו עדין, פגיע ויקר.

מה זו בעצם הגנה ?

הגנה היא הדרך של הנפש ושל הגוף לעזור לנו להתמודד עם משהו שהיה גדול מדי, כואב מדי, מבלבל מדי, או בודד מדי.

לפעמים זו חוויה של מתח מתמשך. לפעמים זו ביקורת, דחייה או חוסר ודאות. לפעמים זה כאב רגשי שלא היה לו מספיק מקום. ולפעמים זו פשוט תחושה עמוקה שלא היה בטוח לגמרי להיות כפי שאנחנו.

במצבים כאלה המערכת שלנו לומדת להגיב.

היא לומדת להחזיק. להצטמצם. להתרחק. לרַצות. להישאר בשליטה. או להתנתק כשכבר נהיה יותר מדי.

מה שהתחיל פעם כניסיון לשרוד או להסתגל, הופך עם הזמן לדרך אוטומטית לפגוש את העולם.

ההגנות לא חיות רק במחשבות

הרבה פעמים אנחנו חושבות על הגנות כעל משהו רגשי או פסיכולוגי בלבד.אבל בפועל, הן חיות גם בגוף.

אפשר לראות אותן: בנשימה שמתקצרת. בלסת שמתהדקת. בכתפיים שמתרוממות. בבטן שמתכווצת. בקול שמשתנה. במבט שמתרחק. בחיוך שמופיע מהר מדי. או בתחושת ניתוק דווקא ברגע שבו משהו חשוב מתחיל לקרות.

הגוף זוכר.

לפעמים עוד לפני שיש מילים, הגוף כבר תופס עמדה. הוא מתארגן. נדרך. שומר.

וזה לא סימן שמשהו מקולקל בנו. זה סימן שהמערכת שלנו למדה, מסיבה טובה, להיות ערנית למה שעלול לפגוע.

למה כל כך קשה פשוט לשחרר ?

כי ההגנות לא פועלות סתם מתוך הרגל. הן קשורות לביטחון.

גם אם היום יש יותר מודעות, יותר בחירה, יותר מילים, ויותר יכולת להבין מה קורה לנו, חלקים עמוקים בתוכנו עדיין פועלים מתוך זיכרון ישן.

מבחינתם, להיחשף לא תמיד מרגיש בטוח. להירגע לא תמיד מרגיש אפשרי. ולהרגיש עד הסוף לא תמיד מרגיש נסבל.

לכן שינוי עמוק בדרך כלל לא קורה דרך לחץ. הוא גם לא קורה דרך ביקורת עצמית.

אי אפשר לבייש את עצמנו בדרך לריפוי. אי אפשר להכריח את הלב להיפתח. ואי אפשר לדרוש ממערכת עצבים דרוכה להירגע רק כי בראש אנחנו מבינות שאין סכנה.

המערכת שלנו זקוקה למשהו אחר. היא זקוקה לקצב.למרחב.להקשבה.ולמפגש שלא נלחם בה.

מאחורי כל הגנה יש היגיון

מאחורי ריצוי יכול להיות פחד עמוק לאבד קשר.מאחורי שליטה יכולה להיות תחושת עולם פנימי שלא הרגיש בטוח להישען. מאחורי ריחוק רגשי יכולה להיות פגיעות שלא קיבלה מספיק מקום. מאחורי כעס יכולה להיות שכבה עמוקה של כאב או חוסר אונים.ומאחורי התנתקות יכולה להיות מערכת שכבר הוצפה יותר מדי פעמים.

כשמסתכלים ככה על ההגנות, משהו מתחיל להשתנות.

במקום לשאול מה לא בסדר איתי, אפשר להתחיל לשאול מה בתוכי מנסה לשמור עליי.

זו שאלה אחרת לגמרי.

יש בה פחות שיפוט. יותר עדינות. יותר כבוד. ויותר אפשרות לריפוי.

ההגנה היא לא האויב

ממש חשוב להבין, שכשאנחנו נלחמות בהגנות שלנו, הרבה פעמים אנחנו רק מוסיפות עוד שכבה של מאבק פנימי.אבל כשאנחנו מתחילות להבין את ההיגיון שלהן, משהו בפנים יכול קצת להתרכך.

אפשר לראות שההגנה לא הופיעה סתם. היא הייתה פתרון.

אולי פתרון ישן. אולי כזה שכבר פחות משרת אותנו היום. אבל כנראה הייתה תקופה שבה הוא עזר לנו להחזיק מעמד, להישאר בקשר, או לשמור על עצמנו בדרך היחידה שהייתה זמינה אז.

ההבנה הזו לא אומרת שצריך להישאר בתוך ההגנות לנצח. היא רק אומרת שלא חייבים לשנוא אותן כדי להשתנות.

מה עוזר להגנות להתרכך ?

בדרך כלל לא כוח.

לא ניסיון לעקור משהו מהר. לא דרישה להיות פתוחה יותר, משוחררת יותר, רגועה יותר. ולא מאבק במה שעולה.

מה שעוזר הוא לרוב משהו הרבה יותר עדין.

לעצור לרגע. לשים לב. להרגיש מה קורה בגוף. לזהות מתי משהו בתוכנו מתכווץ. להתחיל להכיר את המקומות שבהם אנחנו נשמרות.

ולפעמים, בתוך מרחב טיפולי קשוב ולא שיפוטי, אפשר לאט לאט לפגוש גם את מה שנמצא מתחת להגנה.

פחד. כאב. בדידות. געגוע. צורך עמוק בקשר. צורך שמישהי תראה. צורך להרגיש שמותר להיות.

כשיש מקום לכל אלה, ההגנה לא תמיד חייבת לעבוד כל כך קשה.

טיפול הוא לא מקום שבו שוברים הגנות

טיפול טוב, בעיניי, הוא לא מקום שמנסה לפרק את האדם. הוא גם לא מקום שדוחף מהר מדי לחשיפה.

זהו מרחב שמנסה להקשיב. להבין. לפגוש בעדינות את מה שנבנה לאורך השנים כדי לשמור עלינו.

מרחב שבו אפשר להיות לאט. להרגיש בלי כפייה. ולגלות, בקצב שאפשר לעמוד בו, מה יושב מתחת לדפוסים שכבר כל כך התרגלנו לחיות דרכם.

מתוך מפגש כזה לפעמים מתרחש שינוי עמוק. לא שינוי שנכפה מבחוץ, אלא שינוי שצומח מבפנים. שינוי שמופיע כשהמערכת מרגישה קצת יותר בטוחה, קצת פחות לבד, וקצת יותר חופשית להיות כפי שהיא.

אנחנו לא צריכות להילחם בעצמנו כדי להשתנות

אולי אחת התנועות המרפאות ביותר היא להפסיק לראות בעצמנו בעיה שצריך לתקן, ולהתחיל לראות את עצמנו כאנשים שלמדו להגן על הלב, על הגוף, על הנפש, בדרך הכי טובה שהייתה אפשרית אז.

ההגנות שלנו אולי כבר מכאיבות לנו היום. הן אולי מצמצמות חופש, קרבה, רכות או נינוחות. אבל הן לא נולדו מתוך חולשה.הן נולדו מתוך ניסיון לשמור על החיים שבתוכנו.

וכשאנחנו פוגשות אותן עם יותר סקרנות, פחות שיפוט, ויותר עדינות,לפעמים משהו מתחיל לזוז.

לאט. מבפנים. בקצב שאפשר לעמוד בו. אם את פוגשת בתוכך מקומות שנסגרים, מתרחקים, או מחזיקים חזק מדי, יכול להיות שלא מדובר במשהו שצריך לתקן בכוח, אלא במשהו שמבקש להיפגש בעדינות, בהקשבה, ובקצב בטוח.