לפעמים האזעקה מסתיימת, אבל הגוף עדיין מרגיש כאילו הסכנה נמשכת. הדופק מהיר, הנשימה קצרה, ויש תחושה של דריכות או מתח בגוף. זו אינה חולשה ולא תגובה "מוגזמת", זו מערכת העצבים שעושה בדיוק את מה שהיא נועדה לעשות: לשמור על החיים. האזעקה נשמעת, ואנחנו נכנסים במהירות למרחב המוגן. הדלת נסגרת. לרגע נדמה שהכול נעצר. אבל בתוך הגוף - המערכת עדיין פועלת. הדופק מהיר יותר, הנשימה קצרה יותר, ולעיתים מופיעה תחושת דריכות, בלבול או מתח בגוף. גם כאשר אנחנו כבר במקום מוגן, הגוף לא תמיד נרגע מיד. אם

מכירה את הרגע הזה שמשהו קטן קורה, ופתאום הכל מתהפך? מילה אחת, מבט, שתיקה, ואנחנו כבר לא אנחנו. כועסים, מוצפים, נסגרים, מתנתקים או מגיבים בעוצמה שמפתיעה גם אותנו. ואז מגיעה הביקורת העצמית: למה אני מגזימה? למה אני לא מצליחה להירגע? למה זה קורה לי שוב? ד״ר דניאל סיגל, פסיכיאטר קליני ופרופסור בבית הספר לרפואה של UCLA, מציע דרך פשוטה, גופנית וברורה להבין מה קורה לנו ברגעים האלו. זהו מודל שלא דורש ידע מוקדם או מושגים מורכבים, אלא רק דבר אחד שיש לכולנו תמיד איתנו: כף יד. המוח שלך נמ

על מערכת העצבים ותגובות הישרדות יש רגעים שבהם אנחנו מגיבים בעוצמה שמפתיעה גם אותנו. אנחנו כועסים מהר מדי, נבהלים בלי להבין למה, או מרגישים איך משהו בפנים פשוט נסגר. לפעמים אנחנו רוצים להיות בקשר, להסביר, להישאר, אבל הגוף עושה משהו אחר. ואז מגיעה המחשבה השקטה, המוכרת: מה לא בסדר איתי? אבל ברוב המקרים, אין כאן שום דבר לא בסדר. יש כאן גוף שעושה את מה שהוא למד לעשות כדי לשמור עליך. הגוף לא מחפש אמת, הוא מחפש ביטחון מערכת העצבים שלנו לא פועלת לפי היגיון, מוסר או כוונות טובות. היא

מבט סומטי על זיכרון, ויסות וריפוי בשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההבנה שטראומה אינה רק סיפור שאירע בעבר, אלא חוויה חיה הממשיכה להתקיים בגוף ובהווה. אחת התרומות המרכזיות להבנה זו מגיעה מעבודתו של בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk), אשר הראה כיצד חוויות מציפות, מאיימות או מתמשכות נצרבות במערכות הפיזיולוגיות של הגוף לא פחות מאשר בזיכרון המודע. הגוף זוכר גם כאשר התודעה מבקשת להמשיך הלאה. הוא זוכר דרך מתח, דרך דריכות, דרך עייפות, דרך סימפטומים שאין להם תמיד הסבר רפואי ברור. הזיכר