איך הגוף זוכר טראומה?

מבט סומטי על זיכרון, ויסות וריפוי

בשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההבנה שטראומה אינה רק סיפור שאירע בעבר, אלא חוויה חיה הממשיכה להתקיים בגוף ובהווה. אחת התרומות המרכזיות להבנה זו מגיעה מעבודתו של בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk), אשר הראה כיצד חוויות מציפות, מאיימות או מתמשכות נצרבות במערכות הפיזיולוגיות של הגוף לא פחות מאשר בזיכרון המודע.

הגוף זוכר גם כאשר התודעה מבקשת להמשיך הלאה. הוא זוכר דרך מתח, דרך דריכות, דרך עייפות, דרך סימפטומים שאין להם תמיד הסבר רפואי ברור. הזיכרון הטראומטי אינו מאוחסן רק במילים או בדימויים, אלא בדפוסים של נשימה, טונוס שרירי, עוררות או קיפאון.

הגישה הסומטית מציעה נקודת מבט שונה על טראומה וריפוי. במקום לשאול רק מה קרה לך, היא שואלת גם מה קרה בגוף שלך, ואיך הגוף למד לשרוד.

התמונה הזו אינה מפת תסמינים, אלא עדות. היא מספרת סיפור של גוף שניסה לשמור על החיים, גם כשלא הייתה לו שפה. כל אזור שמסומן כאן הוא מקום שבו משהו הוחזק, הוקפא או נדרך כדי לשרוד.

טראומה כתגובה פיזיולוגית לאיום

כאשר אדם נתקל באיום ממשי או נתפס, מערכת העצבים האוטונומית נכנסת לפעולה. זוהי מערכת עתיקה, הישרדותית, שתפקידה לשמור על החיים. תגובות כמו דריכות יתר, האצה של הדופק, שינוי בנשימה, קיפאון או ניתוק אינן תקלות. אלו תגובות חכמות של גוף שניסה להגן על עצמו.

כאשר האיום חולף והתגובה משלימה את מחזור הפעולה שלה, הגוף חוזר בהדרגה למצב של ויסות. אך בטראומה, במיוחד טראומה מתמשכת או כזו שלא הייתה בה אפשרות לפעולה, בריחה או מענה, המחזור נקטע. האנרגיה ההישרדותית נשארת כלואה במערכת, והגוף ממשיך לפעול כאילו הסכנה עדיין נוכחת.

דיסוציאציה כהגנה של המערכת

אחד המנגנונים המרכזיים שטראומה יוצרת הוא דיסוציאציה. אין זו חולשה נפשית, אלא אסטרטגיית הישרדות. כאשר חוויה היא אינטנסיבית מדי, המערכת לומדת לצמצם תחושה, רגש ולעיתים גם נוכחות.

הניתוק יכול להתבטא בקהות, בקושי לזהות רגשות, בתחושת זרות לעצמי, בעייפות כרונית או בחיים שמתרחשים בעיקר דרך הראש. גם כאן, הגוף אינו כושל. הוא עושה את מה שלמד לעשות כדי להמשיך לחיות.

מערכת העצבים כבסיס לחוויה

העבודה הסומטית נשענת על ההבנה שמערכת העצבים היא התשתית לכל חוויה נפשית ובינאישית. כאשר המערכת מצויה בעוררות יתר, העולם נחווה כמסוכן. כאשר היא בקיפאון, החיים נחווים ככבויים או חסרי תנועה.

ויסות אינו מצב קבוע אלא תנועה. היכולת לנוע בין עוררות לרגיעה, בין מגע לכינוס, היא סימן לבריאות. טראומה מצמצמת את טווח התנועה הזה. הטיפול הסומטי מבקש להרחיב אותו בעדינות, מתוך הקשבה ולא מתוך כפייה.

התמקדות והקשבה לחוויה הגופנית

גישת ההתמקדות, שפותחה על ידי יוג'ין ג'נדלין (Eugene Gendlin), מוסיפה רובד עמוק להבנת הקשר בין גוף לנפש. ג’נדלין הצביע על כך שלגוף יש ידיעה חיה, קדם מילולית, שאינה ניתנת לצמצום למחשבות או רגשות מוגדרים. הוא קרא לה felt sense, "תחושה מורגשת".

כאשר אדם לומד להפנות תשומת לב עדינה לתחושה הגופנית כפי שהיא נחווית ברגע הזה, בלי למהר לפרש או לתקן, מתאפשר תהליך טבעי של תנועה והתרחבות. לא מתוך הבנה אינטלקטואלית, אלא מתוך קשר ישיר עם החוויה.

במובן זה, הריפוי אינו נכפה על הגוף, אלא מתרחש כאשר הגוף מרגיש שמקשיבים לו.

השלמת תגובות והחזרת הוויסות

גישת Somatic Experiencing, שפותחה על ידי פיטר לוין (Peter Levine), מדגישה את חשיבות ההשלמה של תגובות הישרדותיות שנקטעו. דרך עבודה הדרגתית עם תחושות, עוררות ותנועה פנימית, הגוף מקבל הזדמנות לסיים את מה שלא התאפשר בזמן הטראומה.

הריפוי מתרחש לא דרך שחזור של האירוע, אלא דרך חוויה חדשה של ביטחון, גבול וויסות בתוך ההווה. הגוף לומד מחדש שהוא יכול להכיל תחושה בלי להציף, ולנוע בלי לאבד שליטה.

למה מילים לא תמיד מספיקות

טיפול המבוסס על שיחה ותובנה הוא חשוב ועמוק, אך במקרים רבים אינו מגיע לאזורים שבהם הטראומה חיה. חלקים במערכת ההישרדות פועלים מחוץ לשפה, ולעיתים גם מחוץ לזמן.

לכן אנשים רבים מבינים שהם בטוחים, אך גופם ממשיך להגיב כאילו הוא תחת מתקפה. העבודה הסומטית אינה מחליפה את השיח, אלא משלימה אותו, ומאפשרת גישה ישירה לחוויה כפי שהיא נחווית בגוף ברגע הזה.

ריפוי כחזרה הביתה לגוף

ריפוי סומטי אינו תהליך של תיקון מהיר. הוא תהליך של חזרה הביתה. חזרה אל הגוף כמקום שאפשר להיות בו, להרגיש בו, ולסמוך עליו.

מתוך הקשבה, האטה וכיבוד הקצב הפנימי, נבנה בהדרגה ביטחון מבפנים. הנשימה מעמיקה. המתח מתרכך. נוצרת תחושת נוכחות וחיות. לא כהישג, אלא כתוצאה של קשר.

לסיכום

הגוף אינו מכשול בדרך לריפוי. הוא השער אליו. הזיכרון הטראומטי אינו רק זיכרון של עבר, אלא חוויה שמבקשת מענה בהווה. עבודה סומטית, בשילוב התמקדות, מאפשרת לפגוש את הזיכרון הזה לא דרך מאבק או ניתוח, אלא דרך הקשבה, ויסות וקשר.

כאשר הגוף לומד שהוא בטוח עכשיו, הנפש יכולה סוף סוף לנוח. ובאופן שבו חוויה של להיות מורגש בתוך קשר מאפשרת תנועה רגשית עמוקה ומווסתת.