מה הצורך שבגללו הגעת לטיפול דווקא עכשיו?

לעיתים אנשים מגיעים אליי לטיפול עם רצון ברור להבין: מה הבעיה שלהם ואיך אפשר לפתור אותה.

בקליניקה אני פוגשת שוב ושוב רגע אחר, שקט יותר, שקודם לשאלה הזו. רגע שבו משהו מבקש שיראו אותו, לא שיפרשו אותו.

מתוך שנים של עבודה אינטגרטיבית גוף, נפש וקשר, הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שלא כל קושי מבקש פתרון, אלא קודם כל הכרה בצורך שמתקיים בתוכנו בכאן ועכשיו.

ולפעמים, השאלה העמוקה יותר היא אחרת לגמרי: איזה צורך מבקש עכשיו מענה?

כאן נכנסת התיאוריה של אברהם מאסלו*, שהציע כי ההתנהגות האנושית מונעת מצרכים שונים, מהבסיסיים ביותר ועד למימוש עצמי, ושכדי לצמוח ולהתפתח חשוב לתת מקום לצרכים הללו. גם אם נהוג להציג אותם כפירמידה של “שלבים”, אפשר לראות שהצרכים מתקיימים לא פעם במקביל ומשפיעים זה על זה באופן דינמי.

הצרכים מתבטאים דרך שני מניעים עיקריים: חסך וגדילה. חסך, מילוי צרכים בסיסיים כמו מזון, ביטחון ואהבה, מסייע להביא את האדם למצב של רגיעה. גדילה, כמו יצירה, אומנות והענקת אהבה, מעניקה משמעות ותוכן לחיים.

שני המניעים יכולים לפעול יחד, לא בהכרח בזה אחר זה, והם יוצרים מתח חיובי שמניע צמיחה והנאה.

בטיפול, לעיתים התהליך נעצר לא משום שהאדם “לא מוכן”, אלא כי חלק מהצרכים הבסיסיים עדיין לא מקבלים מענה. הגוף והנפש נשארים עסוקים בוויסות הישרדותי. כשמתאפשר לתת מענה לצרכים האלה, נפתחת האפשרות לעיבוד רגשי עמוק יותר, וגם לתנועה בשכבות העליונות, כמו ערך עצמי ומימוש עצמי.

פירמידת הצרכים לא כשלבים, אלא כתנאים >

מאסלו הציע שהאדם מונע משכבות של צרכים, מהבסיסיים ביותר ועד למימוש עצמי. אך בעבודה טיפולית, במיוחד כזו הרגישה לטראומה, גוף וקשר, אפשר לראות את הפירמידה לא כסולם שיש “לטפס” עליו, אלא כמערכת תנאים:

כאשר צורך בסיסי אינו מקבל מענה, המערכת כולה מתכווצת סביבו.

בטיפול, השאלה אינה לאן האדם רוצה להגיע, אלא איפה הוא יכול להיות עכשיו.

צורך ראשון: ויסות גופני לפני מילים

יש אנשים שמגיעים לטיפול כשהגוף שלהם כבר מותש: עייפות כרונית, דריכות מתמשכת, קושי בנשימה, כאבים לא מוסברים.

במצבים כאלה, ניסיון “לעבוד רגשית” או “להעמיק” לתוך הגוף עלול להיחוות כמאמץ נוסף.

הספרות העכשווית בטיפול בטראומה (ואן דר קולק, שור, אוגדן) מצביעה בבירור שוויסות גופני הוא תנאי מוקדם לעיבוד רגשי. כשהגוף אינו מרגיש מספיק בטוח, הנפש נשארת עסוקה בהישרדות.

ולעיתים, עצם הנוכחות הקשובה, האטה, תשומת לב לתחושות, מתן מקום למה שקורה, היא כבר טיפול. צורך שני: ביטחון לפני משמעות

אנשים רבים נושאים בתוכם חוויות מוקדמות של חוסר יציבות, פגיעה, או קשרים לא צפויים. עבורם, טיפול אינו מרחב מובן מאליו.

לפני שניתן לשאול “מה זה אומר עליי?”, עולה שאלה עמוקה יותר: האם מותר לי להיות פה כמו שאני?

ביטחון טיפולי אינו רק סטינג או גבולות, אלא חוויה מתמשכת של קשר שאינו ממהר, שאינו פולש, שאינו נבהל.

ללא ביטחון, הנפש תעדיף להישאר בשכבות מוכרות, גם אם הן כואבות.

צורך שלישי: שייכות וקשר, להרגיש יחד

כאן מופיעה כמיהה עדינה אך עוצמתית: לא להיות לבד בתוך החוויה.

לא להיות מוסבר, מנותח או מתוקן, אלא מוחזק בנוכחות.

מחקרי התקשרות מראים שיכולת לעיבוד רגשי מתפתחת בתוך קשר שבו יש עדות, סנכרון, והכרה הדדית.

לעיתים השינוי העמוק אינו נובע מתובנה חדשה, אלא מהרגע שבו חוויה פוגשת מישהו שנשאר.

צורך רביעי: ערך עצמי, לא כהישג, אלא כחוויה

ערך עצמי אינו נבנה משכנוע פנימי, אלא מחוויה חוזרת של: אני יכול להביא גם את החלקים המורכבים, והקשר נשאר.

בטיפול אינטגרטיבי, ערך עצמי צומח מתוך פגישה עם חלקים שנדחקו, לא כדי לשנות אותם, אלא כדי להכיר בקיומם.

זהו תהליך איטי ומצטבר, לא ליניארי.

צורך חמישי: בחירה בתנועה, לא בשלמות

רבים מגיעים לטיפול עם כמיהה ל“מימוש עצמי”, אך לעיתים זו שכבה שמקדימה את זמנה.

מימוש, במובן העמוק, אינו להפוך לגרסה אידיאלית של עצמנו, אלא היכולת להיות בתנועה, בבחירה, ובקשר עם הרצון והגבול.

כאשר הצרכים הבסיסיים מקבלים מענה, המימוש מופיע כמעט מעצמו.

לסיכום

עם השנים למדתי לשים פחות דגש על “מה צריך לשנות”, ויותר על המקום שבו אפשר פשוט להיות, בכאן ועכשיו, עם מה שיש.

מתוך עמדה זו, פירמידת הצרכים אינה מפת דרכים להצלחה נפשית, אלא תזכורת לכך שתהליך טיפולי נבנה מלמטה: דרך הקשבה לגוף, לקצב, וליכולת להיות בקשר.

במקום לשאול “מה לא בסדר איתי?”, אפשר לשאול: "איזה צורך מבקש עכשיו את ההכרה שלי עכשיו?"

ולעיתים, עצם ההסכמה לעצור עם השאלה הזו, היא כבר תנועה טיפולית.

זהו מאמר ראשון בסדרה שתעמיק בפירמידת הצרכים דרך פריזמה טיפולית אינטגרטיבית.במאמר הבא אעסוק בצורך בביטחון רגשי ובפחד מקריסה (Fear of Breakdown), כתשתית הכרחית לכל תהליך של שינוי ועיבוד.

*אברהם מאסלו היה פסיכולוג אמריקאי שחי במאה ה 20, וידוע בזכות רעיון “פירמידת הצרכים”. הוא הציע שהאדם מונע מצרכים שונים, מהבסיסיים ביותר כמו מזון וביטחון, דרך צורך בקשר ושייכות, ועד לצורך במימוש עצמי, ושכדי להגיע לצמיחה פנימית, חשוב שכל הצרכים יזכו להכרה ולמענה.