כשקשה לסמוך: למה חוסר אמון הוא לא חולשה

מאמר שני בסדרה: פירמידת הצרכים במבט אינטגרטיבי חווייתי

יש רגע שחוזר על עצמו בתחילת טיפול. המטופלת יושבת מולי, מספרת משהו חשוב, ואז פתאום נעצרת. "סליחה", היא אומרת, "אני יודעת שאני אמורה לסמוך עליך, אבל זה פשוט קשה לי."

ואני מסתכלת עליה בעדינות ואומרת: "אני מבינה, הכל בסדר, זה בדיוק המקום שבו את נמצאת, ואין שום דבר שצריך להיות אחרת.

למעשה, חוסר האמון שלך הוא בדיוק מה שהביא אותך עד הלום."

הגוף ששומר אותך

כשאנחנו גדלים עם קשרים שנשברו הורה שלא היה שם כשהכי היה צריך, מישהו שפגע ואמר "אני אוהב אותך", אנשים שהבטיחו ולא קיימו הגוף שלנו לומד משהו חשוב מאוד:

לסמוך זה לא בטוח.

וזה לא טעות. זה בכלל לא חולשה או "בעיה" שצריך לתקן. זו חוכמה. המערכת העצבית שלך למדה להגן עליך. היא זוכרת את הפעמים שהסתמכת ונפלת, שנפתחת ונפגעת, שהאמנת והתאכזבת.

אז כשאת מגיעה לטיפול ומרגישה שקשה לך לסמוך הגוף שלך פשוט עושה את העבודה שלו. הוא שומר עליך.

למה זה מרגיש כל כך קשה

"אני רוצה להיפתח", אומרים לי אנשים, "אבל משהו בפנים לא נותן לי."

ואז אנחנו מדברים על מה קורה בגוף ברגע הזה:

• הנשימה נעשית רדודה

• משהו מתכווץ באזור החזה או הבטן

• המבט מסתכל הצידה

• יש דחף פתאומי לסיים את המשפט, להחליף נושא, או לצאת מהחדר

זה לא "בראש". זה גופני לגמרי.

המחקר בטראומה ובהתקשרות מראה שכאשר עברנו קשרים שפגעו, מערכת העצבים שלנו נשארת ערנית. גם כשהמצב עכשיו בטוח, הגוף זוכר. הוא סורק כל הזמן: האם אני יכול להרפות כאן? האם בטוח לי להיות אמיתי?

וכשהוא לא בטוח, הוא לא נותן לנו להמשיך. זו לא התנגדות – זו הגנה.

הטעות שכולנו עושים

יש אמונה שאמון הוא משהו שצריך לבוא מלכתחילה. שאם את "באמת רוצה להשתנות", את אמורה לסמוך על המטפלת מהפגישה הראשונה.

אבל זה בדיוק הפוך.

אמון הוא לא נקודת התחלה. אמון הוא תוצאה.

תוצאה של מה?

של זה שבאת פעם אחת, ושוב, ושוב והקשר לא נשבר. של זה שסיפרת משהו קשה, והמטפלת נשארה. של זה שהייתה לך מחשבה כועסת, והיא לא נעלבה. של זה שהתרחקת, והיא לא ויתרה עליך.

אמון נבנה לאט, דרך חוויה חוזרת של: אני יכול להיות כמו שאני, והקשר נשאר.

הבדיקה שלא מפסיקה

יש שלב בטיפול שבו משהו מוזר קורה. המטופל מתחיל לבדוק.

זה לא קורה במודע, וזה לא "משחק". זה משהו עמוק יותר.

אולי הוא מגיע באיחור. אולי הוא לא עושה שיעורי בית. אולי הוא מספר משהו כואב ואז מייד מזלזל בזה "בעצם זה לא נורא, שכחי מזה."

מה שבאמת קורה כאן הוא: האם את נשארת גם עכשיו?

האם גם כשאני לא "מטופל טוב", את עדיין כאן? האם גם כשאני מכעיס, מאכזב, או מתרחק הקשר לא נעלם?

זו הבדיקה המתמדת של הגוף: האם הפעם זה יהיה אחרת?

הקרעים הקטנים שמלמדים אותנו הכי הרבה

אמון לא נבנה רק דרך רגעים טובים. למעשה, הוא נבנה בעיקר דרך הרגעים הקשים.

יש מושג במחקר על התקשרות שנקרא "קרע ותיקון". זה אומר: בכל קשר יש רגעים שבהם משהו נשבר. ההורה לא שם לב, המטפלת אומרת משהו לא מדויק, המטופל מרגיש פתאום לא מובן.

מה שחשוב הוא לא להימנע מהרגעים האלה. חשוב מה קורה אחרי.

כשיש תיקון, כשההורה חוזר ואומר "אני מצטער, לא הייתי קשוב", כשהמטפלת שמה לב "משהו השתנה פה, נראה שפגעתי בך" הילד, המטופל, הגוף לומדים משהו חדש:

גם כשיש קרע, אפשר לחזור. גם כשיש כאב, הקשר לא נגמר.

זו חוויה שהרבה מאיתנו מעולם לא קיבלו. ולכן היא כל כך מרפאת.

למה הבדידות כואבת יותר

"למה אני בכלל צריכה ללמוד לסמוך?" שאלה אותי מישהי פעם. "אולי פשוט יותר בטוח לא לסמוך על אף אחד."

וזו שאלה לגיטימית. כי לסמוך זה לקחת סיכון.

אבל הנה מה שאני רואה בעבודה: כשאנחנו לא סומכים על אף אחד, אנחנו גם לא באמת בקשר עם אף אחד. אנחנו שם, אנחנו מתפקדים, אבל משהו בפנים נשאר לבד.

והבדידות הזו כואבת. היא כואבת יותר מאשר להסתכן ולפתוח לאט.

כשאנחנו לומדים לסמוך, גם אם זה רק קצת, גם אם זה רק על אדם אחד, משהו משתנה. אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו שייכים למקום כלשהו. שיש מישהו שרואה אותנו באמת.

ולפעמים, זה מספיק כדי להמשיך.

מה שהגוף צריך כדי ללמוד מחדש

אז איך זה קורה? איך לומדים לסמוך אחרי שכל הניסיון לימד אותך שזה לא בטוח?

זה לא קורה דרך שכנוע. לא דרך החלטה. זה קורה דרך חוויה חוזרת.

חוויה של:

• מישהו שנשאר גם כשזה קשה

• קשר שלא נשבר מול הכעס או האכזבה שלך

• מישהו שזוכר מה סיפרת, ששם לב למה שקשה לך, שלא שוכח אותך

הגוף צריך ראיות. לא מילים, אלא חוויות. ואז, אחרי זמן, משהו מתחיל להשתנות.

לא בבת אחת. אבל לאט, הגוף מרפה קצת. הנשימה מתעמקת. ואולי, בפעם הבאה, יהיה קצת יותר קל לספר משהו אמיתי.

את לא יכולה להתקדם יותר מהר מהחלק הכי איטי שלך

דבר אחד שחשוב להבין על תהליכי שינוי: את לא יכולה להתקדם יותר מהר מהחלק הכי איטי שלך.

אם חלק בתוכך עדיין לא מוכן לסמוך, אי אפשר לדלג עליו. אי אפשר לשכנע אותו, לכפות עליו, או לצעוק עליו שהוא "מעכב" אותך.

הוא לא מעכב. הוא שומר.

והקצב שלו, הקצב האיטי הזה, הוא בדיוק הקצב שבו הטיפול צריך ללכת. לא מהר יותר.

כי אמון לא נבנה מהר. הוא נבנה בזמן שלו, דרך חוויה חוזרת של: אני יכול להיות כאן בקצב שלי, ולא לאבד את הקשר.

האמון נבנה לאט

אמון הוא לא קפיצת מצוק. אמון הוא שביל שעולים בו לאט, עם עצירות. ולפעמים אפילו יורדים קצת אחורה. וזה בסדר.

הטיפול הוא המקום שבו אפשר ללמוד את זה. לא כי המטפלת מושלמת, אלא כי זה קשר שמוכן לשאת גם את הקושי של הלמידה הזו.

אם את קוראת את זה ומרגישה שקשה לך לסמוך, חשוב שתדעי שזה הגיוני לגמרי. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתך.

זה אומר שהגוף שלך זוכר, ושומר עליך.

ועכשיו, אולי, הגיע הזמן ללמוד משהו חדש. לא לבד, אלא בתוך קשר שנשאר.

לפעמים, זה כל מה שצריך כדי שהאמון יתחיל לצמוח.